מחקר חדש - מצוקת האימהות ללוחמים ותומכי לחימה והקשר הישיר לחוסן המשרתים

מחקר ראשון מסוגו, שנערך במרכז האקדמי רופין, מבקש להציב זרקור על חווייתן של אימהות ללוחמים ולתומכי לחימה במלחמת חרבות ברזל. את היוזמה למחקר הובילה אגמית גלב, עמיתת מחקר במרכז לחקר הבריאות ברופין, אמא, אחות ודודה ללוחמים, מייסדת קהילה תומכת לאימהות בזמן המלחמה.גלב הסבירה כי "המהלך נולד מתוך ההבנה שהאימהות נושאות בעומס רגשי עצום, אך אינן נוכחות בשיח הציבורי ואינן עומדות בראש סדר העדיפויות הלאומי. "רצינו לשיים את המצוקה, שלצערנו הפכה כרונית, שהאימהות חוות, למפות את הצרכים ואת המענים שהן זקוקות להם, ולהניח את זה על שולחן מקבלי ההחלטות", אמרה.

ההתמודדות של האבות והאימהות עם החרדה לבניהם ולבנותיהם הלוחמים היא קשה, לא רק משום הסכנה הכרוכה בשירות הלוחמים והלוחמות, אלא גם משם שלכאורה הם "לא צד" בעניין. מבחינת הצבא והמדינה, החיילים והחיילות הם בגירים שיצאו מרשות הוריהם, ולכן להוריהם אין שום מעמד.

אולם, חשיבה כזאת היא שגויה. הספרות המחקרית מצביעה על כך שהחוסן של הלוחמים מתחיל מהבית, מההורים והאחים הממשיכים לתפקד בבית ובעבודה – ממשיכים לקיים שגרת חיים תומכת ומכילה. החוסן המשפחתי תורם לחוסן הנפשי של המשרתים, גם בלי התערבות ישירה בו. תמיכה משפחתית מפחיתה מצוקה ומגבירה תחושת מסוגלות – מרכיבים מרכזיים בחוסן בזמן לחימה.

השותפות למחקר ד"ר שירלי בר-לב, מהמרכז האקדמי רופין – המרכז לחקר המידע, הבריאות והמערכות הרפואיות ע"ש דרור (אמרי) אלוני, וגלית יצחקי דרייזין, פסיכותרפיסטית יונגיאנית ופרופילאית, מייסדת ומנהלת המרכז הישראלי לאובדן עמום  (WELL AL)

מה חדש במחקר

המחקר שנערך במרכז האקדמי רופין מציב את האימהות ללוחמים ותומכי לחימה במרכז השיח המחקרי. הוא אינו מתמקד רק ברווחת המשרתים, אלא מזהה את הקשר הישיר בין מצב האם לבין חוסן החייל עצמו – תפיסה חדשנית שמחברת בין חוסן משפחתי, קהילתי ולאומי. בנוסף, המחקר מיישם לראשונה את המושג הפסיכולוגי "אובדן עמום" (Ambiguous Loss) בהקשר של אימהות במלחמה מתמשכת, ומראה כיצד היעדרות מתמשכת של החייל או החיילת ודאגה לשלומו, יוצרת טראומה מורכבת, חוסר שליטה ותחושת בידוד. 

החוקרות מציעות כי בניגוד לנרטיב המבוסס על סטיגמה הטוענת שאם חרדה מתפקדת מתוך היסטריה או בלבול, עולה כי למרות שהאמא חווה חרדה היא עדיין יכולה להיות ממוקדת, לזהות נכונה את המציאות, ולשדר מסרים בהירים וברורים לגבי מצבו הנפשי של החייל.ת שלה. בכך היא מהווה גורם משמעותי לזיהוי והנעה לטיפול. המחקר מדגיש את הצורך במענים מותאמים שאינם רק טיפוליים אלא חברתיים וקהילתיים ובכך הוא מייצר גישה חדשנית של חוסן, שמכירה בכך שחיזוק האם מחזק את החייל.ת, המשפחה והחברה כולה. כלומר, המחקר הנוכחי מדגיש את החשיבות של תמיכה בהורים ובמשפחה כולה כמחוללת חוסן.

המחקר במספרים

המחקר התקיים בשני שלבים עיקריים: 

• שלב כמותני (ינואר–אפריל 2025): 404 אימהות השיבו לשאלון

• שלב איכותני (מרץ–מאי 2025): 25 אימהות השתתפו בראיונות עומק.

המשיבות היו ברובן אימהות החיות עם בן זוג, בגיל ממוצע של 55. כ־85% דיווחו על בן או בת אחד משרת בצה"ל, ו־64% דיווחו על שני ילדים משרתים בתקופת המלחמה. חלקן אף התמודדו עם 33 ילדים המשרתים בו זמנית.

אובדן עמום – הטראומה המורכבת

תוצאות המחקר הן חד משמעיות - אמהות לחיילים המשרתים בתפקידי לחימה בתקופת המלחמה מפתחות רמות שונות של טראומה שניתן לכנותה "טראומת האובדן העמום".

טראומת האובדן העמום ייחודית בכך שהיא מתארת התמודדות מורכבת נוכח היעדרות ממושכת של אדם יקר ואהוב הנמצא בסכנה, ללא וודאות באשר למועד חזרתו, ובאשר לשלומו. האדם האהוב הופך נוכח-נפקד על רקע מצב שלא הובהר, או שינוי שקרה מבלי שניתן לו שם, או סיום ברור. התחושה מלווה בתעוקה מתמשכת, חמקמקה, שבה אין נחמה מלאה כי אין קצה ברור לאובדן. במצב זה עשויה להופיע דאגה קיצונית הנובעת מהחוסר בשליטה, מהבלבול ומהמתח המתמשך סביב חוסר הידיעה.

המחקר ייחודי בכך שהוא נותן שם לתופעה הולכת ומתפשטת המפריעה לאימהות ולאבות לקיים שגרת חיים תקינה. התחושה היא שהחיים הושהו – הם בהמתנה (ב hold) עד לחזרתם בשלום של הבנים.

טראומת האובדן העמום ייחודית בעוד מובן. היא נולדת מתוך דאגה קיצונית מכמה תרחישים בו זמנית: שהבנים יהרגו, יפצעו שיחשפו למראות קשים, ושיתבקשו למלא משימות שיסכנו את בריאותם הנפשית או הרגשית של הבנים. דאגה קיצונית זאת מולידה קומבינציה של תסמינים רגשיים: חרדה, כעס, נסגנות חברתית

הפסיכולוגית פרופ' פולין בוס הגדירה את האובדן העמום כצורת האובדן המורכבת ביותר, משום שאינה ניתנת להכרעה או פתרון. "אובדן עמום" (Ambiguous Loss) הוא מונח שנטבע על ידי הפסיכולוגית האמריקאית פאולין בוס בשנות ה-70 של המאה ה-20, ומתייחס למצב של אובדן של אדם יקר שנמצא נוכח ונפקד בו זמנית, ללא בהירות לגבי גורלו או האם יש לקבל אותו כאילו "מת". אובדן זה יוצר מצב מתמשך של חוסר ודאות המשפיע על תחושת השליטה והזהות, ומונע תהליכי אבלות והכרה חברתית מלאה, כפי שניתן לראות במקרים של נעדרים או אנשים הלוקים בדמנציה. 

ככל שהטראומה הזו מתעצמת, האימהות דיווחו על בדידות, חוסר תקווה, ניכור ונסגנות חברתית, חוסר משמעות, פגיעה מוסרית ופגיעה בתפקוד היום יומי בבית ובעבודה. אחת מהן סיפרה: "והוא לא בבית, ולא בבית, והשנים חולפות... זה קשה נורא, זה קשה לו, זה קשה לנו. לפעמים אני יושבת על המדרגות ומחכה שיחזור."הקשר הישיר לשלומם וחוסנם של המשרתים (הילדים שלהן)ממצא מרכזי של המחקר הוא הקשר הישיר בין חוויית האם לבין חוסן המשרתים עצמם. מחקרים קודמים מראים שהחוסן של החיילים מתחיל מהבית. המחקר הראה שלאמהות יש את התבונה וה״חישנים״ לזהות מצוקה, להתריע ולהפנות את הבנים והבנות לקבלת עזרה - גם כאשר הן עצמן מתמודדות עם טראומת האובדן העמום.מה גורם להיווצרותה של הטראומה? המנבא המשמעותי ביותר לעוצמת טראומת האובדן העמום הוא המצב הנתפס של הבנים/בנות החיילים.ת. ככל שהאמהות תפסו את מצבם הנפשי או הבריאותי של הבנים/בנות החיילים.ת כחמור יותר, כך תסמיני הטראומה בקרב האמהות התעצמו. אימהות עם תחושת אובדן עמום גבוהה נטו לעסוק יותר בנסיבות גיוס ילדיהן לצבא ובמשימות שהם עסקו בהן. הן חוו צורך עז לדעת בכל רגע היכן הבן או הבת נמצאים. הדאגה למיקומם ולשלומם הייתה מתמדת. רבות מהן הרגישו שהיכולת שלהן להמשיך בחיים תלויה בידיעה מה קורה עם ילדיהן.

האימהות שחשו שמצבם הנפשי של ילדיהן אינו טוב עודדו אותם לקבל תמיכה - להצטרף לקבוצת תמיכה, לשוחח עם אחרים המתמודדים עם קשיים כשלי, להצטרף לחוג יוגה או דמיון מודרך, לשתף אחרים בקושי שהחייל/ת חווה, לשתף את המפקדים בקושי – בכך הן זיהו והניעו את החייל.ת לקבל תמיכה.

דפוסי התמודדותשירלי בר לב : "המחקר מצא שאסטרטגיות התמודדות הממוקדות בפתרון הבעיה או הממוקדות רגש, אינן מסייעות. במקרים מסויימים הן אף עלולות להעמיק את הסבל. על כן נדרשות מסגרות תמיכה ייחודיות עבור האימהות". אחת האימהות תיארה: "אני מרגישה שהם צריכים לחוש שאנחנו בחוסן, כדי שיוכלו להיות פנויים לגמרי לעניינים שלהם. פעם הבן שלי אמר לי: 'אמא, אל תגידי לי תשמור על עצמך – תגידי תשמור עלינו'."במהלך המחקר זוהו מספר דפוסי התמודדות מרכזיים של האימהות: 

• קבוצות תמיכה – שיתוף חוויות עם אימהות אחרות במצב דומה, קבלת הכרה ולגיטימציה לקושי.

• פעילות גופנית ונפשית – יוגה, דמיון מודרך ופעילויות מווסתות.

• שמירה על יציבות בבית – אימהות רבות רואות עצמן "עמוד התווך" שמרגיע את הבית, כדי לא להעמיס על החיילים גם את הדאגה שלהן.

• חיפוש מתמיד אחר מידע עדכני על החייל.ת

• היו אמהות שפנו לאלכוהול וכדורים על מנת להתמודד עם המצוקה הקשה.

תובנות והמלצות המחקר

אחת מתובנות המחקר היא שהמסרים שהאימהות מקבלות מהסביבה ולעיתים אף מאמצות כלפי עצמן, משפיעים באופן ישיר על עוצמת המצוקה שלהן. בעוד שמסרים המבוססים על האשמה עצמית מחמירים את תחושת הבדידות וחוסר האונים, מסרים תומכים ומכילים מאפשרים לגיטימציה לרגשות ומחזקים חוסן.

גלית דרייזן:  עדיף לא לומר משפטים כמו "אם רק תחשבי חיובי – תרגישי טוב יותר" או “אל תראי לו שאת דואגת – את מכבידה עליו.” מאחר ומסרים אלו מעבירים תחושה שהמצוקה היא תוצאה של חולשה או בחירה אישית שגויה. הם מחזקים את הצורך הכוזב ב”מאסטרי” – שליטה מלאה במצב – ובכך מעצימים את הפער הבלתי ניתן לגישור שבין הצורך לשלוט לבין המציאות העמומה.כדאי לאפשר לתת לאימהות תחושה של לגיטימציה לשתף ולקבל תמיכה ולחדד שזה חלק מהחוסן שלהן."

מסרים אלו פועלים על פי עקרונות האובדן העמום של פרופ’ בוס: נרמול הדו־משמעות, מתן לגיטימציה לרגשות, ותיקון קשרים. הם אינם מנסים לפתור את הבעיה, אלא מאפשרים לאימהות לחיות עם חוסר הוודאות באופן בריא יותר, תוך חיזוק משאבים פנימיים וקהילתיים.

שירלי בר לב : הניסיון מלמד כי ההשלכות הנפשיות והתפקודיות של טראומת האובדן העמום אינן נעלמות ללא טיפול ותמיכה מתאימים, ואף עשויות להחמיר בתקופה שלאחר המלחמה — במיוחד נוכח המצב הביטחוני המורכב הצפוי לאחר סיומה, וימי המילואים והשירות הרבים שיבואו בעקבותיה.

החוקרות מדגישות כי הסבל של האימהות אינו אישי בלבד – אלא חברתי וציבורי, ודורש מענה מערכתי. ההמלצות כוללות:

• הכרה רשמית בסבל ובשחיקה של האימהות כחלק מהשיח הציבורי.

• מתן כלים מותאמים להתמודדות – באמצעות קבוצות חוסן, טיפול קבוצתי ותמיכה קהילתית.

• בניית מענים משפחתיים – מתוך הבנה שחוסן האימהות מחזק גם את המשרתים.

• שיתוף פעולה בין כלל הגורמים הרלבנטיים – הצבא, משרדי הממשלה והרשויות המקומיות צריכים לקחת חלק פעיל בפיתוח פתרונות.

מהמחקר – אל השטח

על בסיס הממצאים, גלית דרייזן ואגמית גלב בנו תוכנית חוסן ייעודית לאימהות, שמאפשרות להן להתחזק, להיות חלק מקבוצת שוות, לקבל כלים מותאמים ולצאת מתחושת הבדידות. התוכנית פועלת מתוך הבנה שחיזוק האימהות מחזק את המשפחה, את הקהילה ואת החברה הישראלית כולה. חשוב להבין שכאשר המענים אינם מותאמים לאובדן עמום אלא מתמקדים בהפחתת סימפטומים או חיפוש פתרון, הם עלולים להעמיק את המצוקה של האימהות במקום להקל עליו.

גלית יצחקי דרייזן: "בזמן מלחמה האם אינה רק חרדה וחסרת אונים, היא גם מאוד מאורגנת ומזהה בחדות את מצבו הנפשי של הבן או הבת המשרתים. ככל שצה"ל יידע להקשיב לאם הוא יוכל לייעל  את המענים לצרכי הלוחמים והלוחמות, תוך כדי מתן מענה רגשי המותאם לאובדן העמום שלה על מנת לצמצם את תסמיני האובדן העמום שהיא חווה והשפעתם גדולה" .אגמית גלב סיכמה: "הקול של האימהות חייב להיות נוכח. חיזוק האימהות הוא לא רק אישי – הוא מפתח לחוסן המשפחות ולחוסן הלאומי. אנחנו קוראות לכל הגורמים – בצבא, במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות – לחבור אלינו, לתת מקום ומענה לאימהות. כי כשמחזקים אותנו, אנחנו מחזקות את המשרתים ואת עתיד המדינה."